תגליות - סיורים והרצאות בדגש ארכיאולוגי - לטרינה
   



 
 

לטרינה (בלטינית lavatrina)
בתי שימוש ציבוריים ברחבי האימפריה הרומית

 

בעת העתיקה מרבית האנשים חיו בכפרים או בעיירות קטנות והדרך הנפוצה ביותר להתפנות הייתה בטבע. בבתים הפרטיים ובמרחב הציבורי לא היו כלל שירותים. ישנן עדויות לכך שבמקרים מסוימים נהגו אנשים לעשות את צרכיהם לתוך כלי אשר פונה אל מחוץ לאזור המגורים. רק יחידים, מהמעמד הגבוה ביותר זכו למתקן שירותים בביתם. אמנם ישנם אתרים אחדים ברחבי העולם בהם יש עדות למתקני שירותים קדומים, כך למשל באתרים בהודו נחשפו מתקנים שתוארכו לשנת 2,600 לפסה"נ לערך ובהם נוצלו מי נחל שהועברו בתוך תעלה, דרך מתקני השירותים, לצורך שטיפה. התקופה הרומית בישרה מהפכה בתחומים רבים מאוד בחיי האזרחים תושבי הערים. הרומים היו הראשונים בתולדות האנושות אשר הציבו יעד לספק מים זורמים כמעט לכל בית בעיר ולפנות ביוב מהבתים בהתאם. מהפכה זו אפשרה לרומים לספק לכל תושבי העיר, ולא רק לאליטה, מגוון שירותים שהיו זמינים ונגישים לכל דורש במרחב הציבורי. בין המתקנים הללו היו גם בתי המרחץ, ובחלקם נבנו לטרינות לנוחותם של המבקרים במרחץ.  בתקופה מאוחרת יותר רבו מתקנים שנבנו במיוחד כשירותים ציבוריים. בשנת  315 פעלו כמעט 150 לטרינות ברומא עצמה, ועוד מאות בערים מרכזיות אחרות ברחבי האימפריה.
 


בתמונה: לטרינה מהתקופה הרומית בסלוניקי יוון
 

הלטרינה הציבורית הייתה לרוב מבנה מפואר אשר לעיתים קרובות שולבו בו מרכיבים איכותיים בהם: שיש, פרטי אדריכלות מעוצבים ואף פסלים מרשימים.  השירותים הציבוריים הוקמו כמעט ללא יוצא מן הכלל במקום מרכזי בעיר, בתוך מבנה מרווח אשר מושבי השירותים היו פזורים לאורך קירותיו ללא מחיצות בין הנוכחים, והם עשו את צורכיהם ביחד. המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי מרבה לעסוק בשאלה האם היו מתקנים נפרדים לנשים ולגברים. ישנם חוקרים שטוענים שהייתה הפרדה כזו ומכיוון שהנוכחות של גברים במרחב הציבורי בעיר הרומית הייתה רבה משמעותית מזו של נשים, מרבית השירותים הוקצו לגברים. ישנם חוקרים המתארים שירותים ששימשו לשני המינים, בחלק מהמקרים תוך חלוקה של מועדי השימוש ובמקרים אחרים כנראה בו בזמן. נראה כי הישיבה המשותפת בלטרינה, ללא מחיצות, תאמה את היחס הכללי של החברה באותם ימים כפי שזו באה לידי ביטוי בשהות בעירום בבתי המרחץ.
הלטרינות ברומא פעלו ללא תשלום עד לימי הקיסר אספסיאנוס שהטיל עליהן מס, או "דמי שימוש". על פי סווטוניוס :טיטוס, בנו של אספסיאנוס, הביע סלידה מגביית כסף עבור השימוש בשירותים, ותגובת האב הפכה למשפט הנהוג בשימוש עד היום בעשרות שפות: "pecunia non olet" או בעברית - "לכסף אין ריח".

 


בתמונה: שירותים באוסטיה, עיר הנמל של רומא


השירותים במקורות היהודיים

חז"ל פסקו לא מעט הלכות הדנות בשאלה: היכן וכיצד יש להתפנות במקום שאין בו שירותים, למשל: "הבדדין והבוצרין... יוצאים חוץ לפתח בית הבד ופונים לאחורי הגדר."
מדרש פסיקתא רבתי (כ"א, א) מלמד שהרומים לא נהגו להציב בלטרינה פסלים של השליט: "אדריינוס שחיק טמיא (שישחקו עצמותיו) שאל את רבי יהושע בן חנניא... ובכל מקום ומקום שהיה מוליכו (אדריאנוס) היה רואה איקונים שלו קבועה... עד שמשכו לבית הכסא. אמר לו: אדוני המלך, רואה אני שבכל המדינה הזו אתה שליט (שבכל מקום ומקום איקונין שלך קבועה) ובמקום הזה אינה קבועה. אמר לו... כך הוא כבודו של מלך להיות איקונים שלו קבועה במקום ביזוי במקום משוקץ במקום מטונף?" פיסקתא זו מעידה שאף שהרומים השקיעו בעיצוב השירותים הציבוריים, הם לא ראו בהם מקום המכבד את דמותו של השליט.
במקורות היהודיים מוזכרות 'אבנים מקורזלות' או 'אבני בית הכסא' ככלי 'קינוח' בלטרינה או בשדה. כן נעשה שימוש בצרור עלים או בחרסים, כעולה מן ההלכות: "אמר רבי לוי: צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו בשבת... אמר רבי יוחנן: אסור לקנח בשבת בחרס."
באופן טבעי, הייתה הלטרינה מוקד לריחות רעים, ולכן נלוו אליה גם תכשירי בישום ומשחות ששימשו לשטיפת האיברים האינטימיים. אזכור לכך מובא בתלמוד הבבלי: "צלוחית של פלייטון שהייתה מונחת במקום הטנופת" (מסכת סנהדרין, כח, ע"א) וכן: "אמר רב הונא: בשמים של בית הכיסא, ושמן העשוי להעביר את הזוהמא - אין מברכין עליו" (מסכת ברכות, נג, ע"א).
ממקורות חז"ל עולה כי הם לא החשיבו עיר כראויה למגוריהם, אלא אם כן פעלה בה לטרינה, כמובא בברייתא" :כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה: בית דין... ובית הכנסת ובית המרחץ ובית הכיסא, רופא ואומן ולבלר".
בתלמוד הבבלי במסכת נדרים (מ"ט ע"ב) מובאים דברי רבי יהודה על מספר הלטרינות בעירו: "עשרים וארבעה בית הכיסא אית לי מן ביתא עד בי מדרשא (עשרים וארבעה בתי כיסא יש לי מהבית ועד בית המדרש), וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד." למרות שהמקור בבלי (וכנראה גם אגדתי בהקשרו הפולמוסי), ייתכן שהוא משקף מציאות של ריבוי בתי כיסא בארץ ישראל .הלטרינות בארץ ישראל שימשו יהודים וגויים כאחד, כפי שמלמדת ההלכה: "לא יתייחד ישראל עם הגוי בבית המרחץ ולא בבית המים". חיזוק לכך בסיפור המובא במקור בארמית: "רבי אלעזר ביקש לשבת בבית הכסא. בא רומאי אחד והקדים אותו וישב לו. אמר [רבי אלעזר]: 'לא קרה הדבר לחינם'. מיד יצא נחש אחד, הכיש אותו [את הגוי] והרג אותו."
חז"ל תיארו בתלמוד הבבלי את אחד מסגולות העשיר בבעלותו על בית כסא פרטי" :איזה (הוא) עשיר?... כל שיש לו בית הכיסא סמוך לשולחנו." מאחר שעשיית הצרכים בלטרינה הייתה במשותף, ניתן היה לצפות להתנגדות חז"ל  לשימוש בה, בשל היעדר צניעות, אך מן המקורות עולה כי חז"ל השתמשו בשירותים הציבוריים: "מעשה ברבי עקיבא שהלך אחר רבי יהושע... ראה שלא נכנס לבית הכיסא אלא לצדדין, ולא פרע עצמו עד שישב, ולא קינח בימין אלא בשמאל...".
ברייתא בבלי יומא (י"א, ע"א) מלמדת על לטרינות מיוחדות לנשים בארץ ישראל: בית הכיסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה,  ושהנשים נאותות בהן - פטורין מן המזוזה."

 


בתמונה: בית כיסא ממרחצאות קרקלה ברומא - המוזיאון הבריטי

 

כיצד נראו השירותים ואיך הם פעלו
הלטרינה הרומית הייתה מבנה מפואר, שכלל בדרך כלל חצר פריסטילית, מוקפת בעמודים ולא מקורה ורצפת שיש או פסיפס. גודל הלטרינה היה שונה ממקום למקום, בהתאם למיקומה ולגודל העיר. המבנה היה מקורה באופן חלקי, כך שהיושבים בו היו מוגנים תחת הגג. החצר המרכזית הקטורה סייעה באוורור השירותים ובהפגת הריחות הרעים. במרכז הלטרינה הייתה בדרך כלל בריכת מים או מזרקה קטנה.
בצמוד לקירות נבנה ספסל אבן או שיש ובו חורים מעוגלים או מוארכים, בצורת חור מנעול, במרחקים קצובים, ששימשו כפתחי אסלה. מוכרים גם פתרונות ישיבה אחרים, בהם קורות אבן מקבילות אשר קובעו בקיר באופן שכל צמד קורות שימש כמושב שירותים נפרד. מושב השירותים שימש בפועל כלוח כיסוי לתעלת ניקוז שעברה בתחתית ובה זרמו דרך קבע מים ששטפו את השפכים אל מערכת הביוב העירונית.
השימוש ב'נייר טואלט' מתועד בהיסטוריה לראשונה במאה ה-14 בסין. הסינים לא עשו שימוש בנייר תעשייתי כמקובל כיום, אלא ביריעות מחומרים שונים שסייעו להם בשמירה על ההיגיינה האישית. ייצור תעשייתי של נייר טואלט החל רק במחצית המאה ה-19. מרבית האנושות נהגה במהלך ההיסטוריה לשטוף את הישבן במים. בשל הנוהג הזה, המסורת הבדואית מקפידה עד היום לבצע את השטיפה אך ורק ביד שמאל בעוד שהאכילה מתבצעת רק באמצעות יד ימין. התחליף לנייר הטואלט בתקופה הרומית היה ענף שבקצהו קבעו ספוג, אשר שימש לרוב באופן רב-פעמי לאחר רחיצה. סמוך לכפות רגלי היושבים בלטרינה עברה תעלת מים צרה וחשופה, ובה מים נקיים לטבילת הספוגים ולשטיפת הידיים.

 

בתמונה: הדמיה של לטרינה רומית - מוזיאון מנצ'סטר


מתקני לטרינות בחפירות ארכיאולוגיות בארץ
בארץ מוכרים מתקני לטרינות מן התקופה הרומית והביזנטית בבית שאן ,בירושלים, בקיסריה, בהר גריזים, בבית גוברין, באשקלון, בציפורי ובטבריה. לטרינות אלו נחשפו במקומות מרכזיים בעיר, וכמעט תמיד בצמוד לבית המרחץ: בבית שאן נחשפה הלטרינה הגדולה ביותר עד כה בארץ ובה 56 מושבים. היא היוותה חלק מבית המרחץ הסמוך לפורום של העיר; בירושלים - שתי לטרינות בקרבת הר הבית ;בקיסריה - נמצאו שירותים בחלק הדרום מערבי של בית המרחץ ובהר גריזים - בצמוד לכנסייה. הלטרינה בציפורי נתגלתה בבית מידות פרטי, אך לאורך שניים מקירותיה נשתמרו שרידי ספסל, שתחתיו נמשכה תעלת מים, דבר המעיד כנראה על שימוש ציבורי. ברצפת החדר המכוסה פסיפס לבן נמצאה כתובת ביוונית בת מילה אחת ΥΓΕΙ היגיינה. באשקלון, לעומת זאת, נחשף חדר ובו אסלה אחת וכיור שטיפה, האופייני אולי למשתמש פרטי, אך מיקומו סמוך לבית המרחץ ונראה ששימש את הציבור.

לקריאת המאמר בפורמט PDF


 

  חזרה לעמוד הקודם >>>
 
מכון ישראלי לארכיאולוגיה (ע"ר) רחוב אופנהיימר 5, רחובות 7670105
טל: 08-6611330 פקס: 08-9101704
צור קשר במייל
לייבסיטי - בניית אתרים