תגליות - סיורים והרצאות בדגש ארכיאולוגי - משפט שלמה בפומפיי
   



 
 

משפט שלמה בפומפיי
יצירת האמנות המקראית הקדומה בעולם1

 

האם ייתכן שהתמונה המוקדמת ביותר של סצנה מהתנ"ך מתארת גם את הפילוסופים היווניים סוקרטס ואריסטו כצופים? התיאור הקדום ביותר של סצנה תנ"כית מגיע מפומפיי הידועה יותר בזכות האמנות הארוטית שנחשפה בחפירותיה ולא ביצירות אמנות דתית. פומפיי נקברה באפר וולקני בשנת 79 לספירה בעקבות התפרצות הר הוֶוזוּב. זו הייתה טרגדיה עבור תושבי פומפיי, יש המאמינים שזה היה עונש אלוהי לרומים על כיבוש ירושלים וחורבן המקדש, תשע שנים קודם לכן, אך לחוקרים מודרניים בהם חוקרי אמנות עתיקה, הייתה ברכה רבה בעקבות האירוע.

בתמונה: בתחינה על חיי תינוקה, אישה כורעת לרגליו של המלך שלמה ומתחננת לזכות בילד המריבה. בסמוך חייל מתכונן למלא את פקודת המלך לחתוך את התינוק לשניים, בעוד אישה אחרת, הטוענת אף היא לאימהות על התינוק, עומדת מוכנה לקחת את החצי שלה. ציור קיר רומי זה, מבית הרופא בפומפיי, הוא התיאור הידוע הקדום ביותר של סצנה תנ"כית. מי היה האדם שהזמין את הציור הזה: יהודי, נוצרי או אולי אזרח רומי פגאני?

באחד מבתי העיר, אשר כונה בית הרופא, נמצא ציור קיר המתאר בבירור את המלך שלמה יושב על כס בית דין מוגבה ולצדו שני יועצים. כמתואר בתנ"ך, שתי נשים הגיעו למשפט המלך. כל אחת מהן טענה שהיא אמו של תינוק המריבה. כאשר שלמה הורה לחלק את התינוק לשניים, האם האמתית, המוצגת למרגלות כס המלך, התחננה בפניו לחוס על הילד, באומרה: בִּ֣י אֲדֹנִ֗י תְּנוּ־לָהּ֙ אֶת־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת אַל־תְּמִיתֻ֑הוּ. האישה השנייה מוצגת כשהיא עומדת ליד בלוק הקצב שעליו הונח התינוק. כשחייל מרים גרזן כדי לבצע את פסיקת המלך, היא תופסת את מה שהיא מאמינה שיהיה החלק שלה, ואומרת, על פי הטקסט המקראי, " גַּם־לִ֥י גַם־לָ֛ךְ לֹ֥א יִהְיֶ֖ה גְּזֹֽרוּ." ביצירה ניכר מי האם האמתית. הילד ניתן לה ללא פגע כשהחיילים ושאר הנוכחים צופים במחזה ומתפעלים מחוכמתו של שלמה (מלכים א 3: 16–28).

ציור הקיר הוסר מבית הרופא בפומפיי והוא מוצג במוזיאון הלאומי לארכיאולוגיה בנאפולי. ישנן עדויות לכך שיהודים גרו בפומפיי. בעיר הכינו צירי דגים כשרים שהיו פופולאריים על המקומיים וכינו אותם "גָארוּם כשר" ו"מוּרְיָה כשר". כתובת ובה שתי המילים, "סדום ועמורה", נחשפה בחזית בית בפומפיי וייתכן שנכתבה על ידי יהודי או, בסבירות נמוכה יותר, על ידי נוצרי קדום. הכתובת נחקקה לפני התפרצות הווזוב או אולי היא אפילו נכתבה בחופזה בעיצומה של ההתפרצות על ידי מישהו שראה דמיון בין גורלה של פומפיי בזמן ההתפרצות לזה של סדום ועמורה.


בתמונה: תוהים על חוכמת ההחלטה של שלמה המלך,
עומדות שתי דמויות בפינה השמאלית התחתונה של הציור וצופות בהליכים.
 

תיאודור פדר הציע שהדמויות המתוארות בבירור בקצה השמאלי של ציור הקיר מייצגות את הפילוסופים היוונים הגדולים סוקרטס ואריסטו. עם היווצרותו של תרגום השבעים במאה השלישית לפני הספירה, התפשט התרגום היווני של המקרא העברי ברחבי העולם היווני-רומי. נוכחותם של הפילוסופים היווניים בסצנה תנ"כית מלמדת שהאומן רצה ליצור הקבלה בין חכמי יוון הקלאסית לחוכמת המקרא העברי ואולי אף רצה להציג את סוקרטס ואריסטו כמי שלמדו את תבונתם מהמלך שלמה.
סביר יותר להניח שהציור המציג את חוכמתו של שלמה הוזמן על ידי לא יהודי. הדיבר השני אוסר על תיאור דמות אנושית, אך הוא לא נשמר תמיד בידי היהודים בתקופה הרומית. אולם בשנים שקדמו למרד היהודי ברומים, בשנת 66 לספירה, הייתה הקפדה יתרה על האיסור. מטעמים סגנוניים, ניתן לתארך את הציור לתקופה שקדמה להתפרצות הווזוב בשנת 79 לספירה, שנים אחדות לאחר תום המרד היהודי ברומים.
התורה תורגמה ליוונית החל משנת 270 לפני הספירה, ושאר ספרי המקרא תורגמו במאות שלאחר מכן. על פי מקור היסטורי, תלמי השני פילדלפוס, מלך מצרים, רצה עותק של התנ"ך לספרייתו הגדולה באלכסנדריה ולשם כך בוצע התרגום. אך סביר יותר להניח שהתרגום נערך עבור יהודי אלכסנדריה ויהודים שחיו בארצות אחרות במרחב ההלניסטי אשר לא ידעו עברית. על פי סיפור מסורתי, שבעים חוקרים בודדו זה מזה על אי באלכסנדריה והונחו להכין תרגום של התורה ליוונית. כשסיימו את מלאכתם, כל העותקים היו זהים. לפיכך, התרגום זכה לכינוי תרגום השבעים. התרגום ליוונית היה זמין לא רק ליהודים מתייוונים בארצות הים התיכון, אלא גם לעיניהם של הלא-יהודים. תרגום השבעים שימש גם כמקור ספרותי וגם כטקסט איקונוגרפי ליהודים ולגויים כאחד. אף שדיירי בית הרופא בפומפיי היו יכולים להיות יהודים או נוצרים קדומים, סביר יותר להניח שבעלי הבית היו עובדי אלילים רומיים. ראשית, מכיוון שכמותם היו מרבית תושבי העיר, שנית, מאחר שהיו רוב מכריע בקרב האליטה של העיר ובית הרופא מלמד על עושרם של דייריו ולבסוף, כאמור לעיל, יש להניח שיהודים בעת הזו נמנעו מאומנות פיגורטיבית.
הציור מכיל את כל האלמנטים הסיפוריים המהותיים בטקסט המקראי מבלי להוסיף או לגרוע. יתרה מכך, נראה כי מקור ההשראה לציור היה מדמיונו של האמן, זאת מכיוון שאין שום תקדים ידוע בתולדות האמנות לסצנה כזו או לסצנה דומה לה.
נחזור ונתמקד בשתי הדמויות הניצבות בפינה השמאלית התחתונה של התמונה. דמויות אלה תוארו באופן מלא יותר מקבוצת הדמויות המשורטטות בגוון בהיר מאחוריהן. ההבעות והתנוחות של שני העדים הללו משקפות הפתעה, פליאה והערצה.
כאמור לעיל, ישנם חוקרים המציעים ששתי הדמויות הללו מייצגות את סוקרטס ואריסטו, שהוצגו על מנת לתאר זיקה בין חוכמתו של שלמה לזו של הפילוסופים היוונים. נוכחותם מעידה על הכבוד שהפילוסופיה היוונית רוחשת לחוכמה העברית. חיבור של אנשים חכמים משתי תרבויות שאינן בנות אותו זמן היה חסר תקדים באמנות, אין כמעט ביטוי לחיבור כזה גם לאחר מכן והוא בעל משמעות תרבותית והיסטורית רבה.


בתמונה: פסל סוקרטס
מוזיאון הגליפטוטק במינכן
העתק רומי לפסל יווני משנת 340  לפסה"נ, בוצע במקור כנראה על ידי הפסל ליסיפּוס

 

לדמות העומדת משמאל יש ראש קירח, אף שטוח וזקן המאפיינים כמעט תמיד את תיאורי סוקרטס. הדמות מימין ניצבת עם רגל ימין מעט קדימה; סנטרו מונח על זרועו הימנית שאינה נתמכת, כמקובל בתנוחת פילוסוף קלאסית. על פי המודל המקובל היה טבעי להציגו יושב. התכונות של הדמות הזו תואמות תיאורים מקובלים של אריסטו: ראשו מלא בשיער מתולתל, זקנו דל במקרה זה ולעיתים הוא מתואר ללא זקן. סביר להניח שהצייר עיצב את אריסטו לפי דמות פסל מפורסם המציג אותו יושב. הפסל שמקורו יווני, הועתק והיה נפוץ בתקופה הרומית. דוגמה ששרדה היא אריסטו היושב מגלריית סְפָּדָה ברומא. שם התנוחה כמעט זהה לאריסטו העומד בציור הקיר מפומפיי.


בתמונה: אריסטו יושב

הפסל מוצג בגלריה סְפָדָה ברומא
 

ישנן עדויות ספורות לקשר בין קהילות של יהודים לחוכמה ולפילוסופיה היוונית בספרות ההלניסטית. אחת מההתייחסויות היווניות המוקדמות ביותר ליהודים, מיוחסת לקְלֶרְכוּס מסוֹלִי (כ-300 לפנה"ס), תלמידו של אריסטו, המצטט את אריסטו באומרו כי היהודים הם צאצאי הפילוסופים ההודים. ברוח דומה, תִיאוֹפּרַסְטוּס (372–288 לפני הספירה) מציין כי "בהיותם גזע של פילוסופים, הם משוחחים זה עם זה על אלוהות, ובמהלך הלילה הם רואים את הכוכבים, מפנים את עיניהם אליהם ומזמנים את אלוהיהם בתפילות."
נוּמֶנְיוּס מאָפָאמֵאָה (סוריה), פילוסוף מהאסכולה האפלטונית, מהמאה השנייה לספירה, שיבח את היהודים על סגידתם לאלוהים והכריז שאפלטון היה אך ורק "משה בלבוש יווני", בכך גם הוא יצר קשר בין גדולי ההוגים של שתי התרבויות.
יש להניח שהבעלים של בית הרופא אישר את תכנה של סצנה זו ואולי אף הציע את הסצנה הזו לאומן. בבחירת פרק מהתנ"ך הוא לא חיפש לעסוק בנרטיב הדתי הקלאסי. אלא להציג פרשה מכתבי הקודש של העם היהודי שהשפעתם באותה עת התפשטה ברחבי האימפריה הרומית.

בתמונה: האטריום של בית הרופא בפומפיי

בתמונה: תכנית בית הרופא
 

1הסקירה מבוססת על מאמר של Theodore Feder שפורסם ב-12.6.2020 ב-Biblicalarchaeology.org

לקריאת המאמר בפורמט PDF
 

  חזרה לעמוד הקודם >>>
 
מכון ישראלי לארכיאולוגיה (ע"ר) רחוב אופנהיימר 5, רחובות 7670105
טל: 08-6611330 פקס: 08-9101704
שעות מענה טלפוני: ימים א-ה, 09:00-16:00
צור קשר במייל
לייבסיטי - בניית אתרים