תגליות - סיורים והרצאות בדגש ארכיאולוגי - פטרה והנבטים
   



 
 

פטרה והנבטים 

 

המקורות ההיסטוריים מתארים עיר או מקום בשם סלע, אשר תִרְגוּמָה ליוונית הינו פטרה. כלל לא ברור האם תיאורה של סלע במקרא או אצל דִיוֹדוֹרוּס מתייחס אכן לפטרה. המידע על פטרה דל מאוד אפילו במהלך התקופה ההלניסטית וגם הממצאים הארכיאולוגיים באתר, שתוארכו עד למאה ה-1 לפסה"נ, היו מעטים.
פטרה התפתחה בתקופה הפוסט-סלווקית כנקודת קצה במרחב הלניסטי אדיר שכלל את הנגב, צפון סיני, ירדן, ערב הסעודית ואפילו חלק מסוריה כולל דמשק. בתקופה זו התקיימו במרחבי הלבנט ממלכות חשובות נוספות בהן: החשמונאים, הפָּלְמִירֶנִים ובירתם תדמור במדבר הסורי, ממלכת קָפָּדוֹקְיָה במרכז אנטוליה, ממלכת קוֹמָגֶנֶה, מצפון לסוריה ובתחומה של תורכיה של היום ועוד. בעוד שהמלך הורדוס השכיל לרכוש את אהדת הרומים ולהתעצם תחת שלטונם, הנבטים ניסו לשמור על עצמאותם אך הרומים הוציאו מידם את השליטה בדרכי הסחר שהיוו מקור עיקרי לעושרם. תחת החסות הרומית התפתחה פטרה כמטרופוליס חשוב. אמנם עיקר פרסומה בקברים החצובים המפוארים שבתחומה, אך המקורות ההיסטוריים מעידים על עצמתה הכלכלית והמסחרית כעיר גדולה. אחד המקורות החשובים להבנת עצמתה של העיר הינו הארכיון של בבתא אשר נחקר על ידי פרופ' ידין והעיד על מרכזיותה של פטרה כבירה. הארכיון כולל בעיקר מסמכים מסחריים ומשפטיים. בשנת 106 החליט הקיסר טריאנוס להעביר את בירת הפְּרוֹבִינְקְיָה עָרַבְּיָה מפטרה לבוצרה. הסיבה למעבר לא ברורה לחוקרים, אך ייתכן שהוא נבע משיקולי הערכות למאבק האדיר שהלך והתפתח כנגד הפרתים בשנים 117-116. עוד בשנת 114 לספירה נסללה ה'וִיָה טְרָיָאנָה' המפורסמת לאורך גב ההר של עבר הירדן.

שחזור תכנית העיר פטרה במאה ה-4


התכנון האורבני של העיר הרומית: פטרה לא עונה לשום הגדרה מקובלת לתכנון עירוני בעולם ההלניסטי או הרומי. ניתן להצביע על קווי דמיון בין ירושלים לפטרה בכל הקשור ביחסי הגומלין של המטרופולין לחגורת הנקרופוליס (עיר המתים) המקיפה אותה1 . לעיר היה ציר מרכזי אחד, אשר זכה לכינוי Via Sacra, הדרך הקדושה. היא הובילה מאזור ה'חזנה' לכיוון המתחם המקודש. הרחוב השתמר לרוחב 6 מ' ולאורך 262 מ'. משני צדיו מדרכות. קשת רומית מפוארת שנבנתה מעל ה'סיק', המעוק הצר דרכו נכנסים לעיר עד היום, שימשה בפועל כשער מונומנטאלי שהגדיר את תחילתה של הדרך. בשלב מסוים, במאה ה-1 לספירה או בראשית המאה ה-2, בימי הדריאנוס, הפכה הדרך לרחוב עמודים עירוני והיא חדלה מלהיות דרך קדושה. בסופה של הדרך נבנה שער מונומנטלי אשר זהה בכל לשער ניצחון. אך בניגוד לשערי ניצחון בערי רומא2  השער הזה לא עמד בפני עצמו והוא היווה שער לטֶמֶנוֹס – המתחם המקודש.
ואדי מוסא, אשר חצה את העיר פטרה, הוביל באירועי גשם כמות אדירה של נגר עילי. על מנת שלא לשבש את שגרת החיים בעיר הוא תועל לתוך צינור שעבר מתחת לדרך הקדושה. פתרון דומה בוצע גם בפילדלפיה - רבת עמון. מדרום לרחוב העמודים נבנו שלושה שווקים שהפכו למרכז הסחר העולמי של פטרה. התבוננות בחזית השווקים ממחישה כיצד אדריכלי העיר השכילו ליצר רציפות אדריכלית למרות הפרשי הגובה הניכרים לאורך רחוב העמודים. מצפון לציר רחוב העמודים ניצב מקדש האריות המכונפים וצמוד לו נמצא מבנה בלתי מזוהה, בעל מאפיינים מזרחיים, אשר כונה הארמון אף שלא ברור מה הייתה מהותו.
התיאטרון: התיאטרון נחפר בשנים 1962-3, קוטרו 95 מ' וגובה מערכת המושבים שלו 23.2 מ'. במרחב הנבטי מוכרים חמישה תיאטראות: שניים בפטרה, אחד בסהר אשר נמצאת דרומית-מזרחית לבּוֹצְרָה, אחד בחלוצה ואחד בוואדי סבּרא. התיאטרון היה חלק בלתי נפרד ממכלול פולחני בעולם היווני. אמנם ישנם מתקני תיאטרון שהיו יוצאים מן הכלל, בהם התיאטרון הצפוני בגרש, אך הם אינם מעידים על הכלל3 . החוקר המונד תארך את התיאטרון למאה ה-1 לפסה"נ ולמאה ה-1 לספירה, בימי המלך הנבטי חרתת ה-4 שהם גם הימים בהם שלט המלך הורדוס ביהודה. על פי תיאוריו של יוספוס פלביוס, הורדוס וחרתת ה-4 היו שליטים מקומיים בתחומי האימפריה הרומית אשר נהנו מה-Pax Romana אותו הנחיל אוגוסטוס קיסר. תחת השלום הרומאי שאפו שליטים מקומיים להכיל על עצמם ועל ממלכותיהם את התרבות ההלנית.

אִיזוֹקְרָטֶס טען ש"להיות הלני זה לא הדם הזורם בעורקיך, אלא ההשתייכות התרבותית של האדם."

התיאטרון בפטרה
 

הקמת תיאטרון עירוני הייתה בבחינת ביטוי אידיאולוגי-תרבותי. התיאטרון של פטרה הכיל 8000 מקומות ישיבה והוא היה השני בגודלו במזרח האימפריה הרומית. מדובר במבנה תיאטרון אשר כולל את כל המרכיבים האדריכליים של התיאטרון הרומי ולא של התיאטרון ההלניסטי, זאת למעט העובדה שהתיאטרון חצוב כולו בסלע. מקורו של התיאטרון הרומי בעיר רומא עצמה ותיאטרון פּוֹמְפֵּיוּס היה התיאטרון הרומי הקדום ביותר שנבנה באבן. התיאטרון הרומי נבחן מקודמו ההלניסטי בהיותו חצי עיגול מושלם (180°) התחום במבנה במה שהתנסה לגובה מערכת המושבים ומיקד את תשומת לבם של הצופים במבנה עצמו ולא בנוף. בעוד שהיוונים וההלניסטים בנו את התיאטראות שלהם על מדרון סלעי, בחרו הרומים לבנות תיאטראות על גבי קמרונות ועל פי רוב במישור. הקמרונות יצרו באופן מלאכותי את הטופוגרפיה שנדרשה להקמת התיאטרון.
התיאטרון של פטרה ניזוק באופן קשה ברעידת האדמה שפקדה את האזור בשנת 363 והוא נהרס כמעט לחלוטין בשנת 551 בעת שהעיר כולה חרבה ברעידת אדמה.
בית המרחץ: נמצא מדרום לשער הטמנוס. תקרתו בנויה ככיפה שהיא אחת מהכיפות הקדומות בארכיטקטורה הרומית. הכיפה נבנתה באבני גזית ולא בשיטת ה"אוֹפּוּס סֶמֶנְטִיקוֹ" בה יצקו במלט את הפנתאון ברומא.
הנימפאון: הוקם במקום סוראליסטי. המבנה רומי מובהק בתכניתו ובחזותו. הוא הוקם לאחר שנת 106. מתארו היה חצי עגול ובחזיתו שובצו 6 עמודים בסגנון נבטי. הנימפאון שימש כאלמנט עיטורי לחוצות העיר לצד שוקת מים.
שער הטמנוס:  כאמור לעיל, היה זה שער בעל חזות של שער ניצחון רומי טיפוסי. הויה סקרה המשיכה לתוך המתחם המקודש דרך השער. הוא נבנה על גבי שער קדום מהמאה ה-1 לפסה"נ. בשער הישן היה פתח אחד בלבד. לדעת החוקר פאר השער המאוחר נבנה בתקופה הרומית ולכן הוא בעל שלושה פתחים. בחזית שער הטמנוס ניצבים ארבעה עמודים על גבי פּוֹדְיִה (רבים של פודיום – מסד). זו תופעה שאינה מוכרת בשערים באימפריה קודם לימי טריאנוס. במרבית השערים ישנם חצאי עמודים אחוזים בקיר השער והם לא ניצבים במנותק מהמבנה.


שחזור החזית של קסר אל-בינת
 

מקדש 'קָסֶר אֶל-בִּינְת': זהו אחד מכעשרים מקדשים נבטיים והוא השלם שבהם. המקדש היווה חלק מרכזי בטמנוס המקודש אשר מידותיו היו 80 X 180 מ'. המקדש נבנה בתכנית רוחבית, תכנית נדירה בתרבות הרומית-קלאסית ויתכן שמקורותיה במקדשים הכנענים, מידותיו: 32 X 32 מ'. למרות התכנית הלא קלאסית, מילון הצורות האדריכליות הינו קלאסי מובהק. המקדש הינו 'טֶטְרָה סְטִילוֹס אִין אַנְטִיס' – ארבעה עמודים בין אומנות, אלמנט אדריכלי חריג מאוד. הפרו-נאוס, הרחבה המקורה שמקדימה את הכניסה לנאוס, הינו רוחבי וגם הנאוס עצמו (בלטינית Cella) – חלל המקדש הסגור, אשר היווה מעין היכל, נבנה בתכנית רוחבית.
 


תכנית המקדש
 

במקדש נבנו אָדִיטוֹן מערבי ואדיטון מזרחי וביניהם במה מוגבהת. האדיטון היה מעין קודש קודשים אשר השתרע על שטח קטן יחסית ולעיתים קרובות הוצב בו פסל או חפץ פולחן שייצג את האל. גם תכנית זו מאוד חריגה באדריכלות הקלאסית. בשולי קירות האדיטום ניכרים קירות כפולים צמודים זה לזה ובתוכם נבנו גרמי מדרגות ששימשו לעליה לקומה שנייה. גרם המדרגות הראשי העולה למקדש מזכיר את גרמי המדרגות של הר הבית למרגלות שערי חולדה. מערכות הקורות שעיטרה את המקדש היו בנויים בשעטנז נוראי. במושגים של וִיטְרוּבְיוּס היה צריך לכנות את הסגנון הזה 'אנטי-סדר'. שילוב לא סטנדרטי של סדרים ארכיטקטוניים קלאסיים אפיין גם את הקברים של ירושלים בימי בית שני. בקירות המקדש נעשה שילוב של קורות עץ, כפי שהיה מקובל במבנים של הורדוס.

שחזור תלת ממדי של המקדש



הנקרופוליס של פטרה: החוקרים דומשבסקי וברונו מנו כ-800 קברים בפטרה ומאז מנין הקברים כבר עלה מעל 1000. ניתן להשוות את הנקרופוליס של פטרה לנקרופוליה מפורסמים בערים מִירֶה שבלִיקְיָה, קָאוֹנוֹס שבקָרְיָה (תורכיה), קיריניה (לוב) וכמובן ירושלים. מרבית הקברים היו מעוצבים בסגנון מזרחי-הלניסטי אשר זכה לכינוי ארכאי ואילו מיעוטם, כ-20% היו בסגנון רומי קלאסי. בתחילה החוקרים הציעו לפרש את השינוי בסגנון בשל השינויים ההיסטוריים. לאחר שפטרה הפכה לעיר רומית, האדריכלות הרומית הפכה דומיננטית גם בעיצוב הקברים. בפטרה לא נותרו כמעט כתובות שבאמצעותן ניתן לתארך את הקברים, אבל באתרים נבטים אחרים, בהם: מָדָעִין סָלָח ואֶל חָגָ'ר יש כ-80 קברים המתוארכים היטב וניתן באמצעותם לתארך את סגנון הקברים. לאחר בחינת הקברים באתרים אחרים ניתן היה לקבוע שהשינוי בסגנון הקברים לא היה כרונולוגי והסגנונות השונים התפתחו זה לצד זה. יתכן שהסיבה לשינוי כלכלית ורק העשירים מאוד יכלו להרשות לעצמם אמנים בקנה מידה אימפריאלי שעיצבו להם קברים בסגנון קלאסי. יש לזכור שאף שחזות הקברים הנבטיים הינה כשל מבני מקדשים, החזיתות כמעט ללא יוצא מן הכלל נחצבו בסלע ולא נבנו באבן ולפיכך הן היו בבחינת פסלים ארכיטקטוניים וכללי ההנדסה של מבני האבן לא חלו עליהם. מבחינה רוחנית הקבר נתפס כביתו של המת ולפיכך ראו בו מבנה לכל דבר.
קבר האובליסקים, בכניסה לפטרה, מעוטר בגמלון שבור הקדום ביותר שמוכר באדריכלות, 60 שנים לפני שהרומים החלו לבנות גמלונים כאלה, בימי הדריאנוס קיסר, במאה ה-2 לספירה. האובליסקים מתנשאים לגובה 6 מ' והם נחצבו מכל כיוון בחזית ההר. מקובל להניח שהם הוקדשו לאלים דוּשְרָא ואל-עוּזָה.
בין טיפוסי הקברים השונים במרחב הנבטי ניתן לציין את קבר 'אל חגר' – קבר שעוצב בסגנון אקלקטי. מעל הפתח יש מערכת של כרכוב, אפריז, טימפנון וגמלון ומעליהם אקרוטריה – מעין דגם צמחי שהיה מקובל להציב מעל גמלוני מקדשים. אך בעוד שבמערך העיצוב הקלאסי, זה היה אמור להיות סופו של המבנה, בחזית הקבר הזה, אשר חצובה בסלע ואינה בנויה, עוצבו מעל כל המערך המתואר עוד מערכת קורות וכרכוב ומעליהם עמודים קצרים יחסית, במחצית גובהם עוצבו בסיסים ולאחר גזע עמוד מקוצר הוצבה כותרת ומעל הכותרות עוצב כרכוב מצרי. מעל כל אלה הופיעו מדרגות העולות לשני עברי החזית לכיוון השמיים.
קבר האריות: מקורו של השימוש בתבליט זואומורפי, בצורת בעל חיים, באמנות המזרחית שהייתה דומיננטית באדריכלות הנבטית. אלמנט דומיננטי נוסף באומנות המזרחית-הנבטית הינו הפחד מפני הריק והצורך למלא משטחים בפרטי עיטור.
קבר האוּרְנָה: זכה לכינויו בשל העובדה שבראשו עוצבה אמפורה הנראית כאורנה. אורנה הייתה הכלי בו הניחו את עפרו של המת לאחר מותו ושריפת הגופה. אך הנבטים לא שרפו את מתיהם ולכן אין לעיטור הזה כל קשר לאורנה. הכלי הזה נועד לעטר את הקבר בבחינת אקרוטריה המעטרת את ראשו של גמלון המקדש. קבר האורנה הוא הקבר היחיד מבין הקברים המונומנטליים של פטרה המשלב בניה בחציבה וסיתות בסלע. רוחבו 16.5 מ' וגובהו 26 מ'. אולם הקבר משתרע על 17.15 X 19 מ'. הקבר תוארך למאה ה-1 לספירה.

 


ציור החזנה בשנת 1839 בידי דיויד רוברטס
 

אֶל חַזְנֶה: השם הערבי המלא היה חָזְנֶת פַרְעוּן (אוצר הפרעה) או אֶל-גָ'רָה (הקנקן). חזית הקבר עוצבה בסגנון שאינו נבטי. גובהה 39.1 מ' ורוחבה 25.3 מ'. המקורות של הסגנון האדריכלי באלכסנדריה או באסיה הקטנה. המתכנן של החזנה הקפיד מאוד על הסגנון הארכיטקטוני ההלניסטי. סגנון זה היה נפוץ באותם ימים בעיקר באלכסנדריה. לדעת חוקרים רבים זהו אחד המונומנטים הקדומים בפטרה ויש לתארכו למחצית השנייה של המאה ה-1 לפסה"נ. טכניקת הבניה של חזיתות המכלולים החצובים בפטרה הייתה בסיתות מלמעלה כלפי מטה. בשיטה זו ניתן היה להפיל למטה את פסולת החציבה מבלי לגרום נזק לאלמנטים נמוכים. בקומה הראשונה של החזנה הוצגו שני תבליטי דמויות גברים חשופי חזה המביטים לחזית. הדמויות הושחתו אך מזהים אותם כ'דִיאוֹסְקוֹרִי' – בניו של זאוס. משני צדי הגמלון של החזנה עוצבה חיה חתולית אשר גם היא הושחתה ברבות הימים. מנגד, עיטורי הקוציץ – האקנתוס, אשר היו אופייניים לנבטים, כמעט ולא הושחתו. בעוד שהצגת דמויות אדם וחיות הייתה בבסיס האמנות הפאגנית-רומית, באמונה הנבטית היה איסור על הצגת דמיות אדם וחיה.
בין ציורי הקיר של פומפי ישנם ציורים של אדריכלות לא קונבנציונאלית שזכתה לכינוי 'פנטסטית' או בִּדיונית. לדעת החוקר רוסטובצב כלל לא מדובר בפנטזיה ובהחלט יתכן שחזיתות הקברים המונומנטאליים הנבטים שימשו השראה לאמנים שפעלו בפומפי ובערי האימפריה האחרות אשר למרבה הצער לא השתמרו כפי שפומפי השתמרה. פרופ' ארתור סגל הציע לזהות השראה נבטית גם אצל מתכנני הארמון הצפוני במצדה. מדובר בתכנית חסרת מקבילות ברחבי האימפריה הרומית ובדומה לחזיתות הקברים הנבטים, היא מציגה מבחינה ויזואלית מבנה הניצב מעל מבנה כשכל אחד מהם עומד לכאורה בפני עצמו. בין הנבטים לחשמונאים היה קשר משפחתי-מדיני-תרבותי וסביר להניח שהיו השפעות גומלין בין תרבויות היהודים לנבטים. פרופ' אברהם נגב הציע שהחזנה נבנתה כסֶנוֹטֶפּ – קבר מדומה המדמה את קברו של עבדת ה-א' או עבדת ה-ב' אשר נקברו בעיר עבדת ונערצו על ידי יורשיהם ועל ידי תושבי המרחב הנבטי.


חזית קבר א-דיר, המנזר, בפטרה


א-דיר: החזית האדירה של הקבר דומה מאוד בסגנונה לזו של החזנה, אשר ניצבת בכניסה לעיר מהסיק. רוחבה 46.77 מ' וגובהה 48.3 מ'. החזית מחולקת אופקית לשני חלקים: התחתון נראה כחזית מבנה אשר יכול לעמוד בפני עצמו. הוא מחולק על ידי שמונה עמודי חזית וביניהם ישנן גומחות אשר נועדו לשבירת החד-גוניות של החזית ולא להצבת פסלים. החלק העליון עוצב כחצר מוקפת עמודים – פֶּרִיפְּטֶרָאלִית ובמרכזה טוֹלוֹס – מקדש עגול או מוֹנוֹפְּטֶרוֹס כפי שיש לכנותו. המונומנט בא-דיר תוארך לשנים 70-44.
העיר פטרה המשיכה להתקיים גם בתקופה הביזנטית. היא הייתה חלק ממחוז פלשתינה סָלוּטָארִיס (המנותקת) אשר בהמשך כונה פלשתינה טֶרְטְיָה (השלישית). בתקופה המוסלמית הקדומה העיר ניטשה.

 

 

1 ראו סדרה של חמישה מאמרים על הנקרופוליס של ירושלים מפי פרופ' קלונר ז"ל ופרופ' זיסו יבדל"א בסדרת מאמרים זו.
2 ראו מאמר בסדרה זו על שערי ניצחון.
3 ראו סקירה על תיאטראות בעולם היווני-רומי במסגרת סדרת המאמרים הזו.

לקריאת המאמר בפורמט PDF

 

  חזרה לעמוד הקודם >>>
 
מכון ישראלי לארכיאולוגיה (ע"ר) רחוב אופנהיימר 5, רחובות 7670105
טל: 08-6611330 פקס: 08-9101704
שעות מענה טלפוני: ימים א-ה, 09:00-16:00
צור קשר במייל
לייבסיטי - בניית אתרים