תגליות - סיורים והרצאות בדגש ארכיאולוגי - קברי ירושלים ג
   



 
 

קברי ירושלים בימי בית שני - חלק ג'  
מאת: עמוס קלונר ז"ל ובועז זיסו1

 

מקום הקבורה: המערה וחלקיה
למכלול האדריכלי ששימש לקבורה שני חלקים השונים זה מזה בתִפְקוּדָם:
א. האגף שמחוץ לפתח הכניסה למערה הכולל חצר ,חדר מבוא ,או שניהם יחדיו. לעתים יש מצבה מעל או סמוך למערה (מצבה המשמשת כ'נפש').
ב. האגף המשתרע מפתח הכניסה פנימה, ששימש לקבורה.

 

חצר הקבר
החצר היא התחום הפתוח החיצוני שממנו נכנסו אל המערה היישר מפתח הכניסה או דרך מבוא. 'ואיזה הוא חצר הקבר? זו הגת שהמערות פתוחות לתוכו' (תוספתא, אהלות טו ,ו-ז). החצר מושווית למשטח המרכזי של הגת, שעליו הניחו את אשכולות הענבים טרם דריכתם, ופתחי מערות הקבורה - לשקעים בצדי המשטח. המונח 'חצר' מתייחס לכל משטח קטור מיושר או מדורג. חצרות מצויות ברבות ממערות הקבורה. לעתים קרובות איננו יכולים לזהות בוודאות את חצר המערה משום שזו לא נחקרה או הוסרה בחציבה מאוחרת יותר. במקרים אחדים, פעמים בשל הטופוגרפיה, מצטמצמת החצר למדף צר בחזית המערה. להתקנת החצר היו שתי סיבות:
א. זהו תחום הכניסה אל המערה. חציבת החצר בסלע יצרה קירות אנכיים שבהם הותקנו פתחי הכניסה למערות.
ב. החצר מילאה תפקיד חשוב בתהליך הקבורה: בה ניצבו נושאי מיטת הנקבר, והיא שימשה בית מִסְפֶּד. ספסלי אבן חצובים שהושארו בהיקף החצר מעידים כנראה על טקס אבלים שהתנהל בה .יש שהכינו את המת לקבורתו בחצר המערה. במדרון ההר המשופע או במצוקי סלע נחצבו בקלות יחסית חזית אנכית למערה ולצדיה, בניצב, שני קירות .כך מוקפת החצר למעשה בשלושה קירות ופניה פתוחות למדרון. בדרך כלל קיים מתאם בין גודל החצר ליכולתם הכלכלית של בעלי הקבר. חצר גדולה משתייכת לרוב למערה גדולה, המצטיינת באיכות חציבה ובעושר עיטורים, אם הטופוגרפיה מאפשרת זאת.
מקובל על החכמים כי מידות החצר צריכות להיות לפחות שש על שש אמות, כשיעור המקום הנדרש למיטת המת ולקובריו, כמוצג במשנה (בבא בתרא ו ,ח'): "ועושה חצר על פי המערה שש על שש, כמלוא המיטה וקובריה, ופותח לתוכה שתי מערות: אחת מכאן ואחת מכאן. רבי שמעון אומר :ארבע, לארבע רוחותיה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל לפי הסלע".
המידות הנקובות במשנה הן אכן סף תחתון. החצרות שנמצאו בירושלים, כמעט כולן דומות במידותיהן לאלה הנקובות במשנה או גדולות יותר. במשנה (שם) ובתוספתא (בבא בתרא ו, כג) מפורטים סידורים שונים של מערות סביב החצר, ואכן דוגמאות לכך נמצאו בירושלים. מערות שנפתחו לארבע רוחותיה של חצר טרם נתגלו בעיר.
בסמוך לקברים אחדים מצויים מקוואות טוהרה, בדרך כלל בצד החצר. צמד מקוואות נמצא ב'קברי המלכים,' בתחתית גרם המדרגות המוביל לחצר. בקרבת מערות אחרות נמצאו מתקנים אשר שימשו אף הם מקוואות טוהרה. ייתכן כי התקינו מקוואות בסמוך לקברים כדי שהיוצאים מתחום הטומאה יטבלו בהקדם, וספירת ימי הטומאה תחל מאותו רגע של היטהרות. סביר שהייתה הקפדה על כך במיוחד באזורי מגורים של כוהנים. על פי ההלכה הכוהנית, המתועדת בספר טוביה ובשתי מגילות שנמצאו בקומראן (מגילת המקדש ו-4Q414), יש לטבול ביום הראשון לטומאת המת, ומכאן שיש משמעות לבניית מקוואות בבתי קברות. מאידך גיסא, על פי ההלכה היהודית המוכרת היום אין אפשרות להיטהר מטומאת המת בבית הקברות עצמו מכיוון שנדרש שבוע ימים להיטהרות מלאה. הצעה אחרת גורסת שהטבילה בבית הקברות אפשרה היטהרות מידית עבור אלה שנטמאו טומאה משנית, כלומר בעקבות מגע עם אדם טמא.


בתמונה: חצר קברי הסנהדרין וספסלים משני צדיה.
צילום: בועז זיסו

 

חזית הקבר
'חזית הקבר' היא הקיר החיצוני שבו נחצב פתח הכניסה למערה או פתח חדר המבוא. החזית עוצבה באחת משתי צורות עיקריות:
א. קיר חלק ובו פתח הכניסה למערה; זהו הדגם הנפוץ והמקובל ביותר.
ב. חזית מעוטרת שהייתה הקיר החיצוני של המבוא. חזיתות מערות הקבורה בירושלים היו גלויות לעין כול. במערות אחדות מגולפת חזית מונומנטלית כחיקוי של מבנה. פתח המבוא הרחב, שנחצב בתחתית החזית המעוטרת, בלט לעין. פתח הכניסה למערה גופא הותקן בקיר האחורי או הצדדי של המבוא, ולעתים ברצפה, וטכניקת הסגירה של הפתחים הייתה לרוב ידועה ומוכרת. החזיתות המונומנטליות בירושלים משלבות רכיבים שונים, שעיקרם פרטי עיטור וקומפוזיציות של מוטיבים בסגנון יווני-רומי בתוספת יסודות מזרחיים. כך נוצר סגנון מקומי אשר ייחודו במיזוג סגנונות שונים. חזיתות המונומנטים תוארכו כל אחת בנפרד. עם זאת דומה כי הכרונולוגיה שהציעו חוקרים ראויה לבחינה מחודשת. נראה כי מרבית הקברים המפוארים שימשו במאה השנים קודם לחורבן בית שני, כלומר מימי הורדוס ואילך. רק קברים ספורים קדמו לאמצע המאה הראשונה לפסה"נ. הנתונים שבידינו אינם מאפשרים עדיין לקבוע נחרצות התפתחות טיפולוגית וכרונולוגית ברורה על אף ההתקדמות בתחום בשנים האחרונות.

המבוא
המבוא הוא חדר חצוב ומקורה המשמש כניסה ומעבר בין החצר לבין מערת הקבורה. המבוא נחצב לתוך הסלע ואפשר לראות בו חלק מהמערה או אגף מקורה של החצר. לרוב לא שימשו המבואות לקבורה ולא נמצאו בהם מתקני קבורה. במבוא, בדומה לחצר, נערך מספד והועמדה מיטתו של המת .מבואות שכיחים יותר במערכות קבורה גדולות. עד עתה התגלו מבואות בכמאה מערות קבורה בנקרופוליס של ירושלים. מתארם השכיח הוא מלבני .פתח הכניסה למערה נחצב בדרך כלל בקיר הפנימי של המבוא, לעתים בקירות הצד או ברצפה. קירותיהם הפנימיים של מבואות אחדים עוטרו בדגמי תבליט.

פתח הכניסה וסגירת מערת הקבורה
פתח הכניסה נחצב בחזית סלע שיושרה קודם לכן, ומאופיין במידותיו הקטנות. גובהו השכיח 0.5 -0.7 מטר ורוחבו כ-0.5 מטר. סביב מרבית הפתחים גולפה מסגרת שקועה שיועדה לאבן 'גולל' רבועה, דמוית פקק, שחתמה את המערה. רק בחמש מערות בעיר הקברים של ירושלים נמצאו גוללים חיצוניים עגולים הנעים בתוך מסילה. אבני סגירה הסובבות על צירים נמצאו במערות בודדות. המציאות הארכיאולוגית מצביעה על כך שרוב הקברים היו סגורים היטב, וכך הייתה כל יחידה ל'קבר אטום', והוא הכלל שרווח בירושלים בימי הבית השני. אבן הסגירה של מערת הקבורה מכונה במקורותינו גולֵל. "איזהו הדופק? את שהגולל נשען עליו" (משנה, אהלות ב, ד). הדרישה לסגירה קפדנית של פתח המערה בעזרת גולל מותאם היטב נבעה משורה של נימוקים מעשיים והלכתיים, בזיקה לדיני טומאה וטוהרה.

האדריכלות הפנימית של מערת הקבורה
מגוון התכניות של מערות הקבורה בירושלים בימי הבית השני גדול ביותר .למעשה אין כמעט בנמצא שתי מערות זהות בתכניתן או במידותיהן. לכל מערה תכנית משלה כפי שהתקינוה חוצביה בהתאם לדרישות המשפחה או היזמים. ההתקנה או הביצוע מתבטאים בחלל שבו אפשר לטמון את הנפטרים על פי המנהגים המקובלים. להערכתנו התכנית הבסיסית של מערות הקבורה כוללת חדר קבורה עם אצטבות, כמצוי בתקופת הברזל. לחדר בסיסי זה נוספים כוכים ומקומות ליקוט עצמות, בחציבה מתוכננת מראש או כתוספת לפי צורכי המשפחה. זו גם הסיבה שיש מערות קבורה בעלות כוך או שניים בלבד, אף שאפשר היה לחצוב בהן כוכים רבים יותר. קרוב לוודאי שכוכים נחצבו גם בעת השימוש במערה במהלך השנים או הדורות שלאחר החציבה המקורית.
התכנית השלמה מציגה בדרך כלל חדר שאי-אפשר לחצוב בו כוכים נוספים. במערות מסוימות נוספו חדרים עם כוכים על פי הצורך. ארקוסוליה נוספו בעיקר במהלך המאה הראשונה לסה"נ. תכנית המערה מורכבת מכמה חדרים עם מקומות לקבורה ראשונה ולקבורה שנייה. כשהקבורות נמצאו באתרן בעת הגילוי, נמנו עשרות רבות ואף כמה מאות נקברים במערה. המערות הללו מציגות בדרך כלל את הטיפוס ה'בשל', תוצאה של שימוש של דורות אחדים במערה. ידועות מערות הכוללות אומנם רק חדר אחד, אך לפי תכניתן - הכוכים והארקוסוליה, הגלוסקמאות ושאר ממצאים אפשר ללמוד כי שימשו שלושה-ארבעה דורות.


בתמונה: תכנית וחתכים של מערכת קבורה דו-מפלסית בחקל דמה
מדד בועז זיסו, סרטוט רשות העתיקות
 

כוכי קבורה
הנקרופוליס של ירושלים בימי בית שני מאופיין יותר מכול במערות כוכים. הכוך השכיח הוא שקע ארוך וצר. פתחו נמצא בצד הרוחב שלו ופונה לחלל החדר, והוא מיועד להנחת גופת מת אחת. הכוכים נחצבו בסלע בדרגות קשיות שונות, לפי המיקום והנסיבות, במערות שתכניתן פשוטה או מורכבת. כוכים הותקנו בלמעלה ממחצית ממערות הקבורה שנמצאו עד עתה בתחום שהגדרנו כנקרופוליס של ירושלים בימי בית שני, בתקופות ההלניסטית והרומית. במערות האחרות לא הותקנו כוכים, או שאין בידינו די נתונים מהימנים לתיאורן. קביעה מסופקת זו אינה מבטלת את האפשרות שגם בהן היו כוכים. בחלק ממערות הכוכים שימשו צורות קבורה אחרות, כמו ארקוסוליה.
אורכם של הכוכים שונה ממערה למערה, ואינו שווה אף באותה מערה עצמה. במחקר מקובלת מידת אורך כוך רגיל של שני מטרים. המשנה (בבא בתרא ו ,ח) גורסת: "והכוכין ארכן ארבע אמות ורומן שבעה ורוחבן ששה" (טפחים). דומה כי מידה של ארבע אמות הייתה אורך כוך תקני מקובל. הכרת כוכים במערות ירושלים ובאזורים אחרים בארץ מהתקופה הנדונה אינה מותירה ספק כי הכוך, על שום מידותיו, יועד במקורו לקבורה ראשונה.
רוחב פתח הכוך שווה בדרך כלל לרוחב הכוך פנימה. פתח כוך רגיל, ברוחב השכיח של חצי מטר, כרוחב הכוך לכל עומקו, מספיק ומתאים להכנסת גופת המת השוכב על גבו לעומק הכוך. מדגם מקרי של שבעים כוכים מכל רחבי הנקרופוליס התקבל רוחב ממוצע של 48 סנטימטרים. זוהי גם מידת האמה (שישה טפחים) הנקוטה במשנה (שם).
הכוכים נחתמו בדרך כלל מבחוץ בלוחות סגירה. הפתח נעדר המגרעת נסגר בלוח מותאם לגודלו, הנתחב פנימה אל הכוך, או בלוח מוצמד מבחוץ. לעתים קרובות נקבע לוח הסגירה במקומו באמצעות טיט או בוץ, כפי שהתגלה במערות בלתי מופרעות. עקבות טיט נראו סביב פתחי כוכים בעיקר באזור הקרטוני.
גם גובה הכוכים בירושלים שונה מכוך לכוך. כדי לחסוך בעבודת החציבה נחצב הכוך בגובה המינימלי הנדרש לאדם המלקט עצמות בתוך הכוך כשהוא כורע על ברכיו ועל ידיו בלי שגבו ייתקל בתקרת הכוך.
שלוש צורות לתקרות הכוכים: אופקיות, קמורות, גמלוניות. השכיחים הם הכוכים הקמורים.
רצפת הכוכים נמשכה בדרך כלל פנימה במפלס רצפת החדר או האצטבה. במקרים בודדים חצץ סף מוגבה בין רצפת הכוך לרצפה החיצונית.
המרחק השכיח בין שני כוכים שכנים בנקרופוליס של ירושלים, כפי שעולה מנתוני חפירות, סקרים ומחקרים, הוא כחצי מטר, שהוא גם רוחב ממוצע של כוך. אפשר אפוא לשער כי החוצבים נתנו על דופן המערה סימנים במרווחים שווים פחות או יותר זה מזה, במרווח אחד חצבו כוך ואת האחר הותירו בעינו לסירוגין.
כוכים שרוחבם הפנימי עולה על 0.6 מטר מוגדרים 'כוכים רחבים'. אורכם רגיל, ורוחב הפתח שלהם גם הוא בדרך כלל רגיל, אך הם הולכים ומתרחבים פנימה לעומק הסלע וכך נוצרות לצד הפתח מזוזה אחת או שתיים, דמויות אומנות. הכוכים הרחבים נועדו להכיל קבורות ראשונות של בודדים, ולעתים קרובות שימשו לאחסנת גלוסקמאות ולריכוז עצמות מלוקטות שלא בגלוסקמאות.
כוכים רחבים מסוג אחר הם כוכים כפולי משכב. באמצע רצפתם, לאורכם, נחצבה תעלה צרה ,והיא הפרידה בין שני משכבי קבורה מקבילים. בשמחות (יג, ח) נאמר: "אין קוברין שני מתים זה בצד זה", ורבי יהודה אומר: "כל הישן עמו בחייו נקבר עמו במותו" (שם). במקרים אחדים אכן נמצאו שלדים מונחים פרקדן זה בצד זה בקבורה ראשונה.
בעיר הקברים של ירושלים מצויים גם כוכים כפולי קומה. כוך כפול קומה הוא בעל שני מפלסים, כשתי קומות זו מעל זו. הכוך מטיפוס זה הוא בעל פתח רגיל. משכב הקבורה התחתון נחצב מתחת למפלס הרגיל של רצפת הכוך ,וצורתו כצורת שוקת או סרקופג. קומת הקבורה התחתונה נסגרה בלוחות כיסוי, ומעליה התאפשרה קבורה נוספת, כבכוך רגיל.
במערכת הקבורה המכונה 'קברי הסנהדרין' מוכרים כוכים הערוכים בשתי קומות: במפלס הרצפה נחצבו כוכים רגילים ומעליהם צמדי כוכים בארקוסוליה. תבנית דומה מצויה במערות נוספות. בעשרות מערות נפוץ שילוב של כוכים בתחתית הקיר וארקוסוליה במחצית העליונה שלו. נראה כי תופעת הכוכים בקומות קשורה להשתכללות הטכניקה של החציבה ואולי להתפתחות סגנון קבורה ייחודי. סגנון זה התאים למערות מתוכננות, שנדרשו בהן כוכים רבים. תופעה זו נדירה בירושלים של תקופת הבית השני.


בתמונה: כוכים במערה בג'בל מוכבר.
צילום: בועז זיסו
 

כוכי ליקוט הם שקעים חצובים בדופן המערה, והם מוגדרים כך אם אורכם קטן מ 1.2-מטר; לפינוי עצמות יש משמעויות אחדות. לעתים נחצבו כוכי ליקוט בדפנות של כוכים רגילים או בקצה הפנימי שלהם. כוכים אלה, שהם קצרים בהרבה ממידת גובהו של אדם ממוצע, נועדו להכיל עצמות ולא שלד שלם. כוכי הליקוט נחצבו בממדים, במיקום ובצורות שונים ונמצאו בכרבע ממערות הנקרופוליס.
שכיחים ביותר הם כוכים קטנים ורדודים, חצובים בגבהים שונים של הקיר, במרכז הדופן. יש שלכוך צורת תא דמוי חדרון, ובתוכו נמצאו עצמות במפוזר או בגלוסקמאות. הכוכים נסגרו לעתים בלוחות סגירה. הקבורה בכוכים היא כאמור השכיחה בנקרופוליס של ירושלים מימי הבית השני. שיטה זו החליפה את קבר האצטבה, השכיח בימי בית ראשון. הכוכים הוכנסו לשימוש בירושלים מסיבות מעשיות והלכתיות מאמצע המאה השנייה לפסה"נ לערך, כפי שמעיד הממצא הארכיאולוגי. הכוך הועדף לצורכי קבורה, משלל נימוקים:
א. זוהי שיטת קבורה חסכונית. אורכו הממוצע של כוך מטר אחד, והשיטה מאפשרת להתקין מספר ניכר של מקומות קבורה בקיר אחד.
ב. גוויית המת על תכריכיה הונחה בכוך ללא כיסוי עפר. תהליך איכול הבשר - התפרקות האורגניזם - החל ללא שהיות הואיל וחלל הכוך הכיל די חמצן הנדרש לכך. מגע הגווייה עם הגיר ובעיקר עם סלע הקרטון וכן הלחות והטמפרטורה הגבוהה בתוך הכוך בהשוואה לתנאים שמחוצה לו האיצו את התהליך.
ג. השיטה אפשרה שמירה נוחה של חוקי הטומאה והטֹהרה.
ד. סגירת הכוך ופתיחתו היו נוחות וקלות.
ה. הקבורה בכוך אפשרה ביקורת ובחינת מצב הגווייה לאחר כשלושה ימים.
ו. הקבורה בכוך, הנקי מעפר ומאבנים, הייתה נוחה לליקוט העצמות. לאחר פתיחת לוח הסגירה כרע האדם על ברכיו בתוך הכוך, ליקט את הגפיים, את הצלעות, את החוליות ואת הגולגולת כסדרן והניחן בגלוסקמה. לרוב הונחו תחילה הגפיים, אחר כך הצלעות, לאחר מכן החוליות ולבסוף הגולגולת.
במערות הכוכים, שנחצבו במאות השנייה והראשונה לפסה"נ והמשיכו לשמש תקופה ארוכה, לא תוכננו בדרך כלל כוכי ליקוט ומקומות לאחסנת גלוסקמאות. אלה נוספו לכל המוקדם בסוף המאה הראשונה לפסה"נ. באין כוכי ליקוט וגלוסקמאות רוכזו העצמות המלוקטות בכוכים שנועדו מלכתחילה לקבורה ראשונה. אפשר להניח כי תופעה זו מייצגת את שלב השימוש של התקופה ההלניסטית המאוחרת. לאחר מכן, למן המאה הראשונה לסה"נ, הוצבו גלוסקמאות בכוכים. קבורה מוקדמת ראשונה בכוך, קודם להכנסת הגלוסקמאות לתוכו, נמצאה בכמה מערות שלא נשדדו ולא הופרעו טרם גילוין.
במערה שמוספרה במחקר 25-2 נמצאו בכוכים עצמות מתחת לגלוסקמאות, ומכאן נובעת המסקנה שקודם שימשו הכוכים לקבורה שלמה, או גם לאחסון עצמות מלוקטות, ואחר כך הוספו לתוכם הגלוסקמאות. במערה זו נמצאו עצמות גם מתחת לגלוסקמאות שהוצבו על גבי האצטבה.
ממצא בקבוקי כישור ונרות 'צבוטים' נותן בידינו בסיס נוסף להערכת זמן השימוש במערות כוכים ללא גלוסקמאות: המאה השנייה לפסה"נ ואולי אף קודם.
במשנה (בבא בתרא ו ,ח) נידונה תכנית מערת הקבורה וכוכיה: "המוכר מקום לחברו לעשות לו קבר וכן המקבל מחברו לעשות לו קבר - עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש, ופותח לתוכה שמונה כוכין: שלושה מכאן ושלושה מכאן ושניים מכנגדן והכוכין ארכן ארבע אמות ורומן שבעה ורחבן ששה. רבי שמעון אומר: עושה תוכה של מערה שש אמות על שמונה ופותח לתוכה שלושה עשר כוך: ארבעה מכאן וארבעה מכאן ושלושה מכנגדן ואחד מימין הפתח ואחד מן השמאל [...] רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל לפי הסלע". בחינת כיווני הכוכים בנקרופוליס מבהירה שאין בהם חובה הלכתית כלשהי, אלא בכל מערה נבחר כיוון חציבת הכוכים לפי הנסיבות והמגבלות.

 

1חלק שלישי מתוך סדרת מאמרים המבוססים על מאמרם של הכותבים בספר ירושלים, בימי הבית השני, בהוצאת יד יצחק בן-צבי. סדרת המאמרים נמסרה לעריכה ולפרסום על ידי פרופ' בועז זיסו. תגליות מבקשת להקדיש את סדרת המאמרים לפרופ' עמוס קלונר ז"ל, איש יקר, חוקר רב פעלים ומורה בכל רמ"ח אבריו. 

לקריאת המאמר בפורמט PDF
 

  חזרה לעמוד הקודם >>>
 
מכון ישראלי לארכיאולוגיה (ע"ר) רחוב אופנהיימר 5, רחובות 7670105
טל: 08-6611330 פקס: 08-9101704
שעות מענה טלפוני: ימים א-ה, 09:00-16:00
צור קשר במייל
לייבסיטי - בניית אתרים