תגליות - סיורים והרצאות בדגש ארכיאולוגי - קברי ירושלים ה
   



 
 

קברי ירושלים בימי בית שני - חלק ה'  
מאת: עמוס קלונר ז"ל ובועז זיסו1

 

מנהגי קבורה
קבורה ראשונה

הקבורה הראשונה היא הנחת גופת המת במערה, באחד ממתקני הקבורה, בשכבו פרקדן על גבו. מתברר שבכוכים שנתגלו חתומים בלוחות סגירה נמצאו השלדים מונחים על גבי הרצפה, ללא כיסוי עפר. דומה כי כך נהגו בקבורה ראשונה בסרקופגים או גם בארונות עץ, במקום שאלה היו בשימוש, למשל בעין גדי וביריחו, בתקופה הקדם-הרודיאנית.
בשיטה זו נתאכל הבשר במהירות, והעצמות נלקטו באופן מסודר מאוחר יותר. מנהג ההשכבה בתנוחת פרקדן מעיד על מסורת דתית מושרשת ולאו דווקא על סגנון חיים. תנוחה זו מנוגדת למנהגי עכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות) שמזכירים חכמים ומוכרת מהממצא הארכיאולוגי. עכו"ם קברו בישיבה, או ש'ראשו מונח בין ירכותיו' (בבלי ,נזיר סה ע"א) או בעמידה שהיא כ'קבורת חמורים' (בבלי, בבא בתרא קא ע"א-ע"ב). לכך מתייחס גם המונח 'קמצוץ', מת שהונח במקופל: 'סברין מימר קמצוץ מהו? ראשיהם בצד מרגלותיהם' (ירושלמי, נזיר ט ,ג, נז ע"ג). אם מת מישראל נמצא קמצוץ מניחים שנפל עליו גל והרגו (שם; פסחים ז, ז, לד ע"ד; מעשר שני ה, א, כח ע"ב).
ההלכה הגורסת הנחת כל הנקברים בכיוון אחד כמוזכר בתוספתא (אהלות טז ,ב), ובבלי (נזיר סד ע"ב), מתייחסת גם לקברי שדה חפורים (לעיל) וכנראה גם לממצא דוגמת בתי הקברות של קומראן ועין אל-ע'וויר. במערת כוכים תכנית המערה אינה מאפשרת קבורה בכיוון אחד. בשל האקלים הלח יחסית לא נתגלו בירושלים תכריכים, בגדים או עטיפות אחרות מקברי בית שני, לבד משרידי בגד רקום בקבר צדה המלכה וקרעי תכריכי פשתן בכוך קבורה בחקל דמא. בד התכריכים התבלה והתאכל כשאר הרכיבים האורגניים. קרוב לוודאי שלא קברו יהודים בעירום. בדיון בבבלי (שבת קיד ע"א) מודגשים חשיבות עטיפת המת ואיסור העירום. במקורותינו מזכירים את עטיפות המת ואת תכריכיו ועוסקים בהם.
בשמחות (יג, ח) נאמר: "אין קוברין [...] את המת בצד עצמות ולא עצמות בצד המת. לעתים רחוקות נמצאה קבורה ראשונה בצד עצמות, או גלוסקמה שהונחה בכוך על שרידי קבורה ראשונה שלא פונתה כראוי.

בתמונה: האולם הראשי בקברי הסנהדרין.
צילום: בועז זיסו

קבורה שנייה: פינוי וליקוט
שני המונחים, 'פינוי 'ו'ליקוט', משמשים במקביל במחקר ולעתים מתערבים התחומים: הפינוי הוא העברת עצמות, בצורות שונות:
א. פינוי ממקום קבורה ראשונה אל קבורה שנייה. ברגיל מפנים עצמות לבור או לחדר שיועד לכך, המכונה בור ליקוט (repository). כך פינו מקומות לקבורה ראשונה בימי הבית הראשון ובימי הבית השני.
ב. פינוי קברים בשל התרחבות עיר, כמוצג בשמחות (יד, ט) ובתוספתא (בבא בתרא א ,יא), או משום שקבר נמצא 'מזיק את הרבים', כלומר נדרש מטעמים מעשיים או חסכוניים. קברים עם ארקוסוליה וגלוסקמאות, ללא כוכים או עם כוכים בודדים, אפשר שהם מצביעים על פינוי קברים מתוך שטח העיר המתרחבת ונבנית (כגון מערות בהר הצופים, באזור סנהדריה, שמעון הצדיק ו'מערת הסנהדרין הקטנה').
ג. פינוי של נקברים בקברות בית דין: הללו לא היו מובאים לקבורה רגילה, "ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו, אלא שני בתי קברות היו מתקנין לבית דין, אחד לנהרגין ולנחנקין, ואחד לנסקלין ולנשרפין .נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן" (משנה, סנהדרין ו, ה).
הליקוט הוא העברה מסודרת ומוקפדת של עצמות מקבורה ראשונה לקבורה שנייה, בעיקר באותה מערה. הליקוט נעשה כדי לפנות מקומות קבורה במערה עבור בני המשפחה, והוא מתיישב עם אמונות ודעות בנות זמנן. המסגרת המשפחתית דאגה לצורכי הקבורה של מקורביה. בירושלים נתגלו מערות שהכילו עצמותיהם של עשרות ולעתים מאות בני משפחה אחת. איסוף עצמות לתוך גלוסקמאות הוא הליקוט המובהק ביותר, אך אין ודאות בדרך הליקוט בשלב הקדם-גלוסקמתי. עם זאת אין הוכחות בממצא מכל מערות הכוכים מהמאות השנייה והראשונה לפסה"נ שהקוברים התכוונו ללקט עצמות מהכוכים ולהעבירן ליעד אחר, ואפשר כי הליקוט נעשה צורך בגלל הצטברות עצמות במערה. הממצא במערות מצביע על שני אופנים עיקריים לליקוט עצמות, המאפשרים טיפולוגיה כרונולוגית של ליקוט:
א .עצמות במפוזר בתוך כוך או בור, ללא מיכל עצמות מיטלטל.
ב. עצמות מונחות בגלוסקמה.
איסוף עצמות מכוך ופינוין למקום ליקוט: כוך ליקוט ,בור ליקוט, חדר ליקוט או גלוסקמה - נעשה לאחר שחלף פרק זמן מינימלי  -  כחלק מתהליך הקבורה והמשתמע ממנו בעולם האמונה.
"נתאכל הבשר, מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן" (משנה, סנהדרין ו, ה). "ותני כן ליקוט עצמות - מלקט עצם עצם משיתאכל הבשר" (ירושלמי, מועד קטן א ,ה, ה ע"א). "אין מפרקין את העצמות ואין מפסיקים את הגידין - אלא אם כן נתפרקו העצמות מעצמן נתפסקו הגידין מעצמן" (שמחות יב ,ו). לפי המשנה (עדויות ב ,י): "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש". אפשר שיש בכך רמז למועד הליקוט כעבור שנה מהקבורה, כלומר לאחר עונת חורף אחת לפחות, שלאחריה לבטח אוּכָּל הבשר כליל. ממובאות אלו נראה כי לאחר הליקוט התפנה מקום לקבורות חדשות. חוקרים שונים הדגישו את הליקוט כסיום תהליך מירוק העוונות: "שנוחו אבותי מן הדין", "מפני ששמחה היא לו". במערות אחדות נמצאו כוכים חתומים וריקים בעוד נקברים אחרים הונחו על גבי האצטבות סביב בור העמידה . כוכים אלה פונו מעצמות והוכשרו לשימוש חוזר, אך הוא לא יצא אל הפועל. אפשר שהכוך לא שימש בכלל או שלוקטו קבורות ראשונות ממנו כדי לייעדו לאדם מסוים, אך זה, מסיבה כלשהי, לא נקבר במקום המיועד.
בני המשפחה או שלוחיהם היו אוספים את העצמות במועד המתאים ומעבירים אותן למקומן הסופי. לוח הסגירה של הכוך נועד להיפתח ולהיסגר פעמים אחדות, לפי הצורך. מעניינת העובדה כי גם כוכים ריקים ומוכנים היו חתומים לעתים בקפידה.

 

בתמונה: מערת קבורה בכנסיית דומינוס פלביט.
צילום: רון פלד

 

קיימות שתי אפשרויות, הנתמכות בממצא מקברי ירושלים מבחינת תזמון הליקוט:
א. הליקוט נעשה תמיד לאחר פרק זמן קבוע, שהיה די בו להתאכלות הבשר, כחלק מתהליך הקבורה.
ב. הליקוט נעשה רק סמוך לצורך לשוב ולהשתמש בכוך לקבורה חדשה.
בדיקת הממצא מעלה כי השיטה הראשונה של ליקוט לאחר זמן קבוע שכיחה יותר.
ייתכן שתהליך התאכלות הבשר במערות הירושלמיות נמשך פחות מ 12-חודשים. ייתכן גם שזמן של שנה עד למועד הליקוט הוא 'טווח ביטחון' הכולל את עונות השנה כולן, לרבות עונת הגשמים. מן המקורות אנו למדים שנהגו להרביץ שמן ויין על העצמות בעת ליקוטן; יש שהניחו ספירין יבשין, שהם כנראה עשבים ריחניים. בתוך גלוסקמאות ירושלמיות לא נמצאו שרידי בד כלשהם, וגם דרך הנחת העצמות אינה מראה סימני עיטוף. בגלוסקמה הונחו בדרך כלל למטה עצמות הגפיים הארוכות, מעליהן עצמות קטנות ומעל הגולגולת. לעתים רחוקות נמצאו בגלוסקמה הגולגולת למטה, או רק חלק מעצמותיו של שלד, תוצאותיו של ליקוט מרושל. מוכרים שני אופנים בדרך הליקוט:
א. הגלוסקמה שימשה לליקוט חד-פעמי: עצמות שלד אחד או יותר הושמו לתוכה, המכסה נסגר והגלוסקמה נחתמה.
ב. הגלוסקמה נפתחה שנית, והוסיפו לתוכה עצמות.
עקרונית לא היה קושי להוסיף עצמות מלוקטות על הקיימות: אפשר היה להרים את הגולגולת המונחת בגלוסקמה ולהחזירה למקומה לאחר סיום הפעולה. דומה כי זו הייתה אחת הסיבות לחריתת שמות על גבי גלוסקמאות: לוודא מי הקבורים בהן. במערות הקבורה שנבדקו בקפידה זוהתה תופעה של עצמות שלא נלקטו כראוי. לעתים קרובות חסרות בגלוסקמה או במקום ליקוט אחר חלק מעצמות השלד. כמו כן נמצאו עצמות מקבורות קודמות תחת הגלוסקמאות. בקצה הפנימי של כוכים נמצאו ריכוזי עצמות שנדחקו לשם בעת תחיבת גלוסקמאות או בקבורה ראשונה חדשה.
המקורות הכתובים מוסרים כי ליקוט העצמות בתוך המערות נעשה במסגרת הקבורה המשפחתית, ונחלקו חכמים אם בן מלקט עצמות אביו ואמו, להבדיל מליקוט ופינוי לצורכי ציבור. "כל העצמות האלו מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו - דברי רבי יוחנן בן נורי. ורבי עקיבא  אומר: אחר ליקוט עצמות אינו עד שיכלה הבשר - כלה הבשר אין הצורה ניכרת בעצמות" (שמחות יב, ז). "כדברי רבי יוחנן בן נורי עשה רבי אלעזר ברבי צדוק: כך אמר אבא בשעת מיתתו: בני בתחילה קוברני בבקעה ובסוף לקט את עצמיי ותנם בדלוסקמא - ועל אתה בידך. וכן עשיתי לו: נכנס יוחנן וליקטן, ופירס עליהן אפיקריסין, ונכנסתי וקרעתי עליהן, ונתתי עליהן ספירין יבשין. כשם שעשה לאבא כך עשיתי לו" (שמחות יב, ט). רבי מאיר גורס כרבי עקיבא: "ועוד אמר ר' מאיר: מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה היא לו" (ירושלמי , מועד קטן א ,ה ,ד ע"א).
הטיפול בעצמות לצורכי ציבור היה תפקידן של חבורות לליקוט עצמות, ופעולתן נחשבה למצווה: "כך היו עושין חבורות בירושלים אלו לבית אבל ואלו לבית המשתה, ואלו ללקט עצמות" (שמחות יב, ה). לפי שמחות (יג ,א) המלקט עצמות והשומר עצמות פטור ממצוות שבתורה. אפשר שחבורות ליקטו גם בתוך מערות, אך סביר שליקוטן נעשה לשם פינוי בית קברות או גם קברים בודדים. אין לנו מידע בדבר ארגונן ושיטת הפעלתן של ה'חבורות', שהיו מוסד מוכר. ברור מכל מקום כי בירושלים פינוי שטח וטיהורו היו צורך חיוני, שנתעורר בעת התרחבות העיר.

גלוסקמאות ותפוצתן הגיאוגרפית בנקרופוליס
גלוסקמה היא תיבה עשויה בדרך כלל מאבן גיר רכה (ולעתים מאבן גיר קשה). מצויות גם גלוסקמאות בודדות העשויות חרס. לגלוסקמה צורה מלבנית ואורכה מתאים להכיל את עצם הירך - העצם הארוכה בגוף - ורחבה דיה להכיל את עצם האגן. לכן מידותיהן המצויות הן בין 0.4 ל-0.8 מטר אורך, 0.3 מטר רוחב ו-0.3-0.2 מטר גובה. המכסים עוצבו כלוחות שטוחים  גמלוניים או קמורים. עיטור הגלוסקמאות התרכז על פי רוב בחזית. ולעתים עוטרו גם הצדדים הצרים, גב הגלוסקמה או המכסה. שיטות העיטור המקובלות היו חתך כפיסי (kerbschnitt), או גילוף עמוק או שילוב שתי השיטות. צורת העיטור הנפוצה היא של ורדות (rosettes) של עלים שמספרם שישה או כפולות של שש. הגלוסקמה נקראת במקורותינו בעברית 'ארון', 'גלוסקמה' (ושיבושיה), בארמית 'חלתה', וביוונית 'סורוס' ו'אוסטופגוס'. רוב הגלוסקמאות נותרו חלקות ולא נשאו עיטור כלל. רבות מהן, בין מעוטרות ובין חלקות, נצבעו באדום או בצהוב. יש בהן שנושאות כתובות בעברית, בארמית או ביוונית. לרוב מציינות הכתובות את שמות הנקברים, אבל נמצאו גם כתובות ארוכות יותר, כולל אזהרות מפני פתיחה או הפרעת התכולה.

 

בתמונה: גלוסקמה מעוטרת בחתך כפיסי. אוסף רשות העתיקות.
צילום: בועז זיסו

 

ברישום הגלוסקמאות אשר נמצאו בחפירות או מצויות באוספים, וכאלה שפורסמו במחקר אך אבדו מאז גילוין, נמנו יותר מ-3,000 גלוסקמאות, רובן המכריע מירושלים. אפשר להניח בסבירות רבה כי אלפי גלוסקמאות נשברו ונעלמו במהלך הדורות. גלוסקמאות חלקות, מן הסתם מרביתן, לא זכו לתשומת לב. באוספים בארץ מצויות יותר מ-1,200 גלוסקמאות מעוטרות, או חלקות בעלות כתובות. מספרן של החלקות ללא עיטור וכתובות עולה על אלפיים. גלוסקמאות שבורות לרסיסים או לשברים רבים, שנמצאו במערות, לא נכללו במניין הנזכר לעיל.
על סמך הממצא, אפשר לסכם כדלקמן:
א. גלוסקמאות נמצאו בכל רחבי הנקרופוליס.
ב. גלוסקמאות נמצאו בכל סוגי המערות, בלי קשר למסלע או למרחק מן העיר.
ג. גלוסקמאות נמצאו במערות שונות בגודלן, למן חדר זעיר ועד מערות גדולות.
ד. הגלוסקמאות שימשו שכבות חברתיות שונות בקרב האוכלוסייה, שכן הן נמצאו במערות פשוטות וגם במערות גדולות ומפוארות המעידות על יכולתה הכלכלית של המשפחה.
ה. הגלוסקמאות נמצאו בקברים בכל ארץ יהודה, מהר בית אל בצפון ועד בקעת באר שבע בדרום. המאוחרות ביותר - בדרום יהודה, מעוצבות כחיקוי מוקטן של סרקופגים בני הזמן - שימשו עד ראשית המאה הרביעית לסה"נ.
ו. גלוסקמאות מאבן או מחרס שימשו גם בצפון הארץ, אך שכיחותן נפלה מזו שביהודה. הגלוסקמאות הגליליות שימשו בעיקר אחרי מלחמת החורבן.

ארונות (סרקופגים) מיטלטלים
הארונות הם תיבות ארוכות דיין להנחת גופת מת שכובה פרקדן. צורתם מלבנית ,הם בעלי מכסה, ועשויים אבן גיר מסוגים שונים. הם נמצאו בכתריסר מערות בנקרופוליס. לארונות מכסה גמלוני, והם יוצרו קרוב לוודאי בבית מלאכה אחד. מבחינת טכניקת ייצורם ועיטוריהם הם דומים לגלוסקמאות ושייכים לעולמן, אך בשום ארון מן הסוג הזה לא נמצאו עצמות ולפיכך אין לדעת כיצד השתמשו בהם. ארונות אחרים מעובדים כחיקוי לארונות עץ. ארונות העץ עצמם לא שרדו בירושלים בשל האקלים.
במערות מסוימות, כגון 16- 29 ו-4-2 הועלתה השערה בדבר שימוש בארונות עץ בעקבות ממצאי בית הקברות ביריחו. כמו כן נמצאו ארונות עץ משלהי התקופה ההלניסטית ומהתקופה הרומית הקדומה בעין גדי, בממשית, ביטבתה ובאתרים נוספים, כולם באזורים אקלימיים יבשים.
בירושלים התגלו כעשרים תיבות ארוכות שיכלו לשמש לקבורה שלמה, אך הן בטלות בשישים ביחס לגלוסקמאות שנמצאו. נראה כי חלקן שימשו גלוסקמאות, אך גדולות, כפי שאפשר ללמוד ממערות בהר הצופים ובנחל קדרון. אחרות שימשו בוודאות לקבורה ראשונה שלמה (inhumation) כמו ב'קברי המלכים'. מהמקורות למדנו כי הארון שימש לקבורה, אך את המת הוציאו מביתו במיטה ולא בארון. הארון חיוני לקבורה, בדומה לתכריכים (משנה, סנהדרין ו, ה; שבת כג, ד; תוספתא נדרים ב, ז).
שמואל הקטן הונח בארון (שמחות ח ,ז), וחכמים התירו לעשות למת ארון בחצר בחולו של מועד (משנה, מועד קטן א, ו). רק למן המאה השנייה לסה"נ החלו ארונות להיות נפוצים בארץ.

נוהג השימוש בגלוסקמאות
ברובן המכריע של מערות הנקרופוליס של ירושלים שנחפרו בחפירה ארכיאולוגית מסודרת נמצאו גלוסקמאות או שבריהן. מספר המערות החתומות שנתגלו אשר לא הכילו גלוסקמאות מועט ביותר, כדי עשרות בודדות בלבד, והן מתוארכות בוודאות קודם לסוף המאה הראשונה לפסה"נ, תקופה שבה נוהג הליקוט לגלוסקמאות עדיין לא היה מקובל.
הכנסת נוהג הליקוט אצל יהודים באותה עת נחקר רבות, וכך מסכם לוי יצחק רחמני: קדם לכול הנוהג העתיק להביא את המת לקבורה בקבר אבות. במאה הראשונה לפסה"נ נתווספו מניעים חדשים: אמונה שעם תום איכול הבשר נרצו עוונותיו של המת, וכי יקום לתחייה פיזית ואינדיווידואלית בבוא היום מתוך שלדו. רחמני מסיק כי מניעים אלה תואמים את השקפת הפרושים ולפיכך נוהג הליקוט בגלוסקמאות הוא נוהג פרושי, בניגוד לצדוקים, אשר המשיכו להשתמש לליקוט העצמות בחלל חצוב בתוך הקבר המשפחתי.
מתברר כי השימוש בגלוסקמאות מאפיין מערות קבורה יהודיות מפרק הזמן הנידון. הקברים אשר נמצאו חתומים ללא גלוסקמאות, והעצמות שבהם מלוקטות יחדיו בחדר מיוחד או בכוך שנועד למטרה זו, רובם קדומים לסוף המאה הראשונה לפסה"נ. כל המערות המפוארות, לרבות בעלות החזיתות המונומנטליות (מערות באזור סנהדריה והסביבה), שזמנן ממאה השנים הקודמות לחורבן בית שני, הכילו גלוסקמאות או שבריהן. אפשר להסיק כי אין קברים מונומנטליים שנוקו או נבדקו אשר לא אותרו בהם שברי גלוסקמאות.
ההערכה המקובלת בדבר מעמדם החברתי-כלכלי של הצדוקים ובדבר חוגי השפעתם מחייבת שיוך הקברים המפוארים יותר למשפחותיהם. לדברי יוסף בן מתתיהו נמנו הצדוקים עם העשירים והעם אינו הולך אחריהם, ואילו לפרושים היה העם בעל ברית. ככלל קשה להניח נוהגי קבורה שונים של הצדוקים. ממצא גלוסקמאות בקברים מפוארים ובקברים פשוטים כאחד מפריך את הצעת ההפרדה בין קברי פרושים לקברי צדוקים. יתר על כן, העם נהג ללקט בגלוסקמאות, וזה היה הנוהג המקובל, אשר מקורותיו ככל הנראה חברתיים-דתיים.
אם השימוש בגלוסקמאות תאם וביטא את האמונות הפרושיות, אפשר להסיק שבמאה הראשונה לסה"נ נהג כל העם כפרושים. על פי ממצא גלוסקמה הנושאת את הכתובת: 'יהוחנה ברת יהוחנן בר תפלוס הכהן הגדל', מתברר שגם במשפחות של כוהנים גדולים השתמשו בגלוסקמאות.
מכל מקום, במאה הראשונה לסה"נ מחליף נוהג הליקוט האינדיווידואלי בגלוסקמאות בירושלים וביהודה את הליקוט הקיבוצי ואת הליקוט שלא בגלוסקמאות. בשמחות יב, ח נאמר: "מלקט אדם עצמות שני מתים כאחד, ונותן אילו בראש אפיקריסין מכאן ואילו בראש אפיקריסין מכאן ,דברי רבי יוחנן בן נורי. ורבי עקיבא אומר: סוף אפיקריסין להתאכל וסוף עצמות להתערב, אבל מלקטן ונותן בירזין". נחלקו רבי יוחנן בן נורי ורבי עקיבא בשני נהגים שונים, אשר אחד תפס את מקומו של קודמו.


צילום: הוצאת האחים אליהו. יפו-תל אביב
 

אומנם הגלוסקמה נועדה לליקוט אינדיווידואלי, אך הממצא הארכיאולוגי מלמד כי למעשה גלוסקמאות רבות שימשו לליקוט עצמותיהם של כמה נקברים. כדי למנוע שימוש נוסף בגלוסקמה נהגו לעתים לחרות עליה מילות אזהרה, למשל המילה 'קרבן'. ממדגם סטטיסטי המבוסס על נתוני מערות שנחפרו בקפידה וממצאיהן פורסמו עולה כי בממוצע נמצאו בכל גלוסקמה 2.17 נקברים. אין בסיס להשערות מחקריות של חוקרים מעטים, אשר שייכו את תופעת הגלוסקמאות לנוצרים הראשונים בשלהי תקופת הבית השני. ברי כי הליקוט והשימוש בגלוסקמאות נידונו בהלכה בפירוט ובהרחבה בהיותם נהגים יהודיים מובהקים, שרווחו בקרב כל שדרות העם ולא בקבוצה חריגה.
בהסתמך על ניתוח כתובות על גבי גלוסקמאות, על בדיקת ממצאים נלווים במערות ועל ספירה של דורות הנקברים אפשר לתארך את ראשית הופעתן לשליש האחרון של המאה הראשונה לפסה"נ, ואת זמן שימושן העיקרי בירושלים למאה הראשונה לסה"נ, עד לחורבן העיר.

 

1חלק חמישי ואחרון מתוך סדרת מאמרים המבוססים על מאמרם של הכותבים בספר ירושלים, בימי הבית השני, בהוצאת יד יצחק בן-צבי. סדרת המאמרים נמסרה לעריכה ולפרסום על ידי פרופ' בועז זיסו. תגליות מבקשת להקדיש את סדרת המאמרים לפרופ' עמוס קלונר ז"ל, איש יקר, חוקר רב פעלים ומורה בכל רמ"ח אבריו. 

לקריאת המאמר בפורמט PDF

 

  חזרה לעמוד הקודם >>>
 
מכון ישראלי לארכיאולוגיה (ע"ר) רחוב אופנהיימר 5, רחובות 7670105
טל: 08-6611330 פקס: 08-9101704
שעות מענה טלפוני: ימים א-ה, 09:00-16:00
צור קשר במייל
לייבסיטי - בניית אתרים